גירונה

500 שנים לא מחקו את ההיסטוריה היהודית בקאל של גירונה

טעם ימי הביניים של רחובותיה, ההיסטוריה של כל אחד משעריה, מרכז בונסרוק ס’פורטה והניסיון האיתן לשחזר את המקום הם שהופכים את הרובע היהודי של גירונה לייחודי באירופה

שלא במקרה ובאופן המרמז על חשיבותו בעיר בימים עברו, זוכה הרובע היהודי בג’ירונה לשם המיוחס לו ונקרא ה”קאל” של ג’ירונה. הרובע, ממוקם במרכז העיר מימי הביניים וכל מבטי העיר כאילו ונשואים אליו. 

ההתייחסות הראשונה להתיישבותם של יהודים בעיר היא משנת 890 לספירה אך, ניתן להניח כי כבר בתקופות קודמות לכן התיישבו בה יהודים אולם, בשיעור נמוך יותר.

התיעוד הראשון הידוע לנו של מסמכים יהודיים מופיע בשנת 1160 כשמסמכים שונים מתארים את התיישבות היהודים ברובע מהמאה ה12 ועד לסוף המאה ה15. כך, ליבו של הרובע היהודי היה ברחוב פורסה (Força) החוצה את העיר מצפונה לדרומה.

תור הזהב של היהודים ברובע היהודי היה במאות ה13 וה16, כאשר שיעורם גדל ולמעשה, נהפכו לקהילה של ממש. כך, העמידה הקהילה לרשות עצמה מבנים וארגונים שנדרשו לקיום חייו של היהודי שומר המצוות: בתי כנסת להתפלל וללמוד בהם, קצבים שמכרו בשר כשר, מקוואות ועוד.


איך להגיע לקאל של גירונה?


אופיה של הקהילה בין המאות ה12 וה15 אופיין במשפחות בעלי מלאכה שונים אולם, ניתן היה למצוא בה מספר משפחות עשירות שביססו עמדות מפתח בפוליטיקה ובכלכלה המקומית, של הקהילה.
ולמרות היעדרותה של הקהילה היהודית מרחובות העיר לאחר גירוש ספרד לפני כ500 שנים, נדמה כי עוד ניתן להרגיש את אופייה ברחובות הקאל (call). זכרון הקהילה על אופיה ומנהגיה עוד קיים ומועצת העיר ג’ירונה מנסה לשמרו לדורות הבאים. זאת, בשאיפה שמורשת זו שהנה נדבך משמעותי בתולדות העם היהודי וההסטוריה שלו, עוד תוסיף להתקיים וקולה עוד יישמע.

רחובות העיר ג’ירונה כאילו ובנויים כמבוך מימי הביניים ומדרגות העיר והרחובות מציעים אתגרי הליכה למבקרים עירוניים. כך, קשה להתעלם מקסמן הישן של החנויות ברובע העתיק (barri vell), ממרכז בונסרוק ס’פורטה (Bonastruc ça Porta) האוצר תרומה חינוכית והסטורית חשובה ונדמה, כי מאמצים אלו לשמר את הרובע היהודי בג’ירונה כפי שהיה לפני 500 שנים, הם שהופכים את האיזור למרתק. 
מפליא לגלות כי למרות השינויים הגדולים שחלו בשכונה מאז גירוש היהודים מספרד ב1492, אופייו הקבלי והמסתורי של הרובע עודנו חי, בסביבה שנותרה בגבולותיה המדוייקים מימי הביניים.

RDJ_GIRONA_01

חצר המוזיאון להיסטוריה היהודית בגירונה

ממסמכים שנשתמרו מימי הביניים, אנו יודעים כי בין השנים 888 ו 890 , כ25 משפחות יהודיות עברו לקרבת הקתרדלה של ג’ירונה. הם הגיעו בעזרתו של הרוזן דלה (Conde Dela) שהביא אותם איתו לאחר שרכש עבורם אדמה בקונדדו דה בסאלו (condado de Besalú) ושם התיישבו מאז. בתקופה מאוחרת יותר, החלו המונחים “קאל” ו”קאליס” להיות שגורים בפי ההמון. בשימוש הכתוב בביטוי “קאל” אנו פוגשים לראשונה במסמך מתאריך 20 ביולי, שנת 1160. 
קהילה קטנה זו התפתחה, עד לכך שבמאה ה14 מנתה כ1000 נפשות, שהיוו עשירית מכלל תושבי העיר. ניתן לראות את שכונת הקאל שנמצאת בלב גירונה הרומאית וג’ירונה של ימי הבינים.

התיעוד העתיק ביותר המתייחס לבעלות יהודית של בתים בגירונה מיוחס לשנת 930, בה כנראה ואותו קומץ יהודים נשאר בהתיישבותו סביב הקתדרלה ובאיזור העתיק שנקרא בעבר קראדו מקסימוס (Cardo Maximus). בתחום זה בנתה הקהילה את בית הכנסת הראשון שנחנך בשנת 988. 
במשך המאות ה10 וה11 נמצאו אזכורים שונים, תיעוד ליהודים שחיו במקום ששנים מאוחר אותו תחום ייקרא ה”קאל” של ג’ירונה או, “הרובע היהודי”. מעניין כי למרות אופיו היהודי, שייך היה השטח למועצה המקומית במאה ה11 ותושביו חיו, יהודים לצד שאינם.

במחציה השניה של המאה ה11 התכנסו שתי ישיבות מועצה לדון בבעיית היהודים בג’ירונה: הראשונה, שהתכנסה בשנת 1068 היתה מודאגת מכך שיהודים רבים רכשו בה אדמות מהתושבים הנוצריים והוחלט בה על הטלת מס בגובה מעשר מערך הרכישה של אדמות אלו והוא, ישולם לכנסיה על ידי היהודים. בהתכנסות השניה, שהתקיימה בשנת 1078, הוסיפה המועצה לחשוש מיהודי העיר ותיקנה כי יוטל מס מעשר על אדמות יהודים המעובדות בידי נוצרים. נדמה כי הנושא הטריד את המועצה עד למאד כבר באותה עת, בכך שקבעה שתי התכנסויות לדון בבעיה זו ואף דנה בהיקף האדמות שהינן בבעלות יהודית.


אתה מכיר את המקומות הטובים ביותר לאכול בקאל של גירונה?


חוקר בנושא בשם ג’אומה מארקס ( Jaume Marqués) מאמין כי במאה ה11, אחת הסיבות לריבוי אדמותיהם של היהודים בגירונה, דאז, היא גביית אדמות מהנוצרים כאשר אלו, לא יכלו להחזיר הלוואות שנטלו מהם.

מסמכים שונים מהמאה ה11 מציינים את נכסי הדלא ניידי של היהודים בגירונה, בליבה של העיר ואף מחוץ לחומותיה: יקבים, אדמות, מטעים ועוד. בנוסף, החזיקה הקהילה (לפחות משנת 1207) בקרקע בתולית בצפון העיר – הר מונז’ואיק (Montjuïc), או בכינויו הר היהודים שלימים ישמש כבית העלמין היהודי. יהודי העיר החזיקו גם בנכסים ברחוב הבאלסטריאס (Ballesterías), במרקדל (Mercadell) -אותה אדמה שכיום נבנה עליה מבנה הקתדרלה הפיה אמוניה (Pía Almoina) ובטחנות באיזור התעשייתי למחצה שבשוק.


באותם ימים, נחשבו היהודים כרכושו של המלך והוטלו עליהם מיסים בשיעור גבוה מאשר הוטלו על הנוצרים. משום כך ובשל עושרם, גמל להם המלך והעניק לארגון היהודי בעיר זכויות יתר מסויימות ולעיתים, גם הגנה. 
בשנת 1265, אף כובדו אסטרוק רוויה ( Astruc Ravaya) ,מנכבדי הקהילה ובנו משה רוויה (Mossé Ravaya), על ידי ג’אומה הראשון ( Jaime I ) בתואר גנרל העיר הקטלונית. באופן זה, משפחת רוויה ולצידה מספר משפחות יהודיות נוספות (שבת, ראובן ועוד) נהנו מחיי תרבות עשירים ומהזכות להחזיק באדמות רבות, ממש כמו שכניהם הנוצרים.

RDJ_GIRONA_04

הרובע היהודי בגירונה

ההתיישבות ב”קאל” בתפקודו כ”רובע היהודי” התרחשה בסוף המאה ה11 ובתחילת המאה ה12, כאשר המסמך העתיק ביותר המצוי בידינו המתייחס למושבה יהודית ברובע זה הנו מה20 ליולי, 1160, כאשר הארכיבישוף של טראגונה ומחשובי הקתדרלה בג’ירונה, העניק ליהודי בשם מרדכי ולבנו משה בתים שהיו שייכם לקתדרלה. אותם בתים, נמצאו בשטח אשר לימים ייקרא הרובע היהודי. הרובע טרם היה מיושב כולו ביהודים אולם, נוכחותם ברחובות גברה והמקום החל ועוטה ארשת מצוות.

בשנת 1279 היווה הקאל באופן מלא את המרחב היהודי המובהק, שבו התנהלו חיי היומיום של הקהילה היהודית של ג’ירונה אף נבנו בו בית חולים לעניים ולמסכנים, אשר ממוקם ברחוב רוקא. 
בשנת 1284 , במסמך שנמצא, נקרא הקאל “הרובע של ישראל”, כבר הוקמה בו מערכת ביוב ובתיו מתוארים כבעלי מרפסות וחצרות פנימיות, המרמזים על אדריכלות קהילתית באופיה.

 באותו הזמן, בין השנים 1276 ו1278, החלו מושמעות תלונות מצד ג’יימס הראשון לבישופ של גירונה, על אנשי הדת היהודיים ותפילותיהם בימי שישי, עת כניסת השבת. הקהילה היהודית מצאה עצמה תחת מתקפת פורענות.

בעוד המלך קרא להפסקת האלימות ולהשכנת סמכות המועצה על המתפרעים, היו אלו ימים קשים שסימנו את בואם של ימים קשים אף יותר. כך, בשנת 1283, כשהמלך נואש מכיבושה של סיציליה, גורשו המלך פדרו ה3, בית אנג’או (Anjou), מלך צרפת והאפיפיור, מהאי. וכשב8 לפברואר, החליט המלך להתחמש מפני הצבא הצרפתי, הטיל הוא מחצית מעלויות החימוש על יהודי הרובע. יתרה מכך, החל מה25 לינואר שנת 1283 ועד לאחר חג הפסח, קבע המלך כי על היהודים לצאת מהרובע, הן מהפחד מתסיסה אזרחית אפשרית והן על מנת להגן עליהם, בעת הצורך.

כאשר פדרו השלישי, שליט אראגון, בהנהגתו של פיליפ השלישי “הנועז” מלך צרפת חצו את הפירנאים לאחר מספר נסיונות, הם החליטו לכבוש גם את ג’ירונה. וכשהגיעו הכוחות הצרפתיים לעיר והטילו עליה מצור, לגיונות החיילים החלו בוזזים את הרובע היהודי. המלך ניסה להפיג את המצב והפנה את הכוחות לחיזוק ההגנה על העיר. ב28 ליוני 1285 חוזק המצור שהטיל המלך פיליפ השלישי על גירונה וביום למחרת, כשקיבלו מפקדיו מידע כי יהודים החלו לעזוב את העיר עם משפחותיהם, תיקן הוא כי לא ייגבה מהם מס וביקש להבטיח את שלומם.

החל משנת 1373 מרכזו של הרובע היהודי החל ונקרא בשם “קאל” באופן רישמי.


אתה יודע איפה תוכל לישון ולחיות את ההיסטוריה של הקאל של גירונה?


הרובע היהודי נמתח על שני קצותיו של רחוב פורסה (Força). בין הבתים והבניינים שהחלו ונזקפו ברובע היה בית הכנסת הקרוי “השני”, שניצב בחלל שכרגע ניצבים בו הבתים שלמול הקתדרלה. 
בשנת 1386 פדרו הרביעי שליט אראגון שהיה באורח קבע מודאג מהיכולת ההגנתית של עירו בהיותה ציר מרכזי וחשוב לממלכה, הורה להרוס את הבניינים הסמוכים ביותר לחומת העיר. בהיות רבים מבתי הרובע היהודי עונים על כלל זה ובחלקם, אף בנויים כך שחומת העיר מהווה להם תומך, הרי שהיו תחת סכנת הריסה. 

בשנת 1331 התרחשה התקפה קשה על הרובע היהודי והמלך, בצעד מעט יוצא דופן, נחלץ לעזרת היהודים והכריז על וועדה מיוחדת להענשת האשמים. בשנת 1348, בשל המגיפה השחורה, הותקף הקאל בשנית.

דרך רחוב סנט לורנס (Sant Llorenç) ישנה גישה לבניין ששימש את בית הכנסת האחרון, אשר היום הוא משמש כמרכז בונהסטרוק ספורטה (Centro Bonastruc Ça Porta)

Museo de Historia de los Judíos de Girona

תערוכה במוזיאון להיסטוריה היהודית בגירונה

בשנת 1348, בגלל תחלואיה של המגפה השחורה, הותקפה החומה בשנית ותקיפה דומה התרחשה גם ב1391. 
ב10 לאוגוסט 1391, התרחשו מספר תקיפות כנגד יהודי גירונה שהסתיימו בתקיפת הרובע היהודי ובטבח גדול של היהודים תושבי המקום. ההלם היה גדול. בית הכנסת המרכזי היה מוקד התקיפה וסבל את מרב הוונדליזם. השלכותיה של אותה תקיפה וההרס שנזרע ב1391 הביאו לכך שהקהילה היהודית בגירונה לעולם לא תהיה כפי שהיתה עד אותה עת. שיעורה של האוכלוסיה היהודית ירד. ברובו, כתוצאה ממיתה אולם גם, בשל התנצרותם של כמה מחברי הקהילה.

התחושה הקשה ברובע התעצמה לחוסר וודאות של ממש. כאשר מצד אחד, ההגנה על היהודים החלה לאבד מכוחה ומאידך, חשובי העיר מצאו עצמם בתווך שבין הוראות המלך להגנה על היהודים ובין המון העיר הזועם. לכך הצטרפה במהלך המאה ה15 גישתו של האפיפיור ה15, (el Papa Luna), אשר בשנת 1412 שלח שני מכתבים לבישופ העיר גירונה. המכתב הראשון הביע דאגה לגורל האמונה הקתולית בנוכחותם של היהודים בעיר והשני, הביע דעתו בעניין המחלוקת על גורל יהודי העיר וטען בתוקף להמרת דתם לנצרות.

מעורבות האפיפיור רק התעצמה ולאחר מכן בשנת 1414 , הסתיימה בהמרת דתם של 300 יהודים. כעשור קודם לכן, בשנת 1404 וינסנט פרר (Vicente Ferrer) נשא את דרישתו האנטי-יהודית המפורסמת. מאחורי הגדר המקיפה את המנזר הדומיניקני, התקבצו להם יהודים מודאגים, בחוסר אונים, לשמוע את הדרשה הקוראת כנגדם. או אז, נזרעו זרעי הפחד הראשונים שגרמו לאותם יהודים להמיר דתם, בתקווה לשלווה.

כהמשך לאותה התרחשות, בנדיקט ה13 (Benedicto XIII) הוציא חוזר רישמי ביום ה11 למאי, 1415 בו הטיל קשיים על הקהילה ואסר על כל עיסוק בתלמוד: בין אם בביתו של אדם ובין אם בשטח ציבורי, בין אם כמאמין ובין כשאיננו, בקריאה, האזנה או לימוד. כך, נאספו ע”י משטרת העיר כל כרכי התלמוד והחזקה בהם, נחשבה כפשע. מטרת החוק היתה להגביל את חייהם היהודיים של יהודי העיר ואף, ליצור נתק מכוון בין שתי אוכלוסיות גירונה: היהודית למול הנוצרית. בצעד דומה, נאסרה הפעלת בתי כנסיות בעיר למעט אחת, הפשוטה ביותר שבהן, שעקב הגזרה שימשה את הקהילה כולה.



בתחילת המאה ה15, מבנה הקתדרלה הקרוי פיה אלמוניה (Pía Almoina) החל להיות צר על יושביו ומריה, אישתו של מי שלימים נקרא אלפונסו הרביעי (Alfonso IV) “נסיך גירונה הנדיב והאצילי”, אישרה את הרחבת הקתדרלה. וכך, החלו מיד ברכישת אדמות ומבנים הסמוכים לקתדרלה, לשם הרחבתה. בין מוכרי הקרקעות היו גם יהודים שהחזיקו בנכסים הצמודים לקתדרלה. היכן שנמצא היום את מדרגות הקתדרלה עמד לו בעבר ביתו של היהודי בונהסטרוק ד’מסטרה (Bonastruc de Mestre). ב 6 אפריל 1416, נמכר ביתו. שנה לאחר מכן, היהודי אסטרוק זאבארה (Astruc za Barra), מכר את ביתו ברחוב ארדיקה (Ardiaca) מול הרוקה (Ruca).

באמצע המאה ה14 הרובע היהודי בגירונה נהיה, לבנה אחר לבנה, לשכונה המבודדת משאר רחובות העיר העתיקה. המתיחות בין קשריהם של היהודים והנוצרים בעיר טרם נפסקה וההתקפות נהיו לתכופות יותר. הרשויות העירוניות נאלצו ליצור שטחי מחסה ליהודים, לעיתים עד לניתוקם מהאוכלוסיה המקיפה. 
כך, בשנת 1418, בתואנה כי הדבר נעשה לצורך הגנה על יהודי הרובע ומניעת התקפות עתידיות, קבעה מועצת העיר כי על הרובע היהודי להיתחם בשערים המחברים בינו ובין רחובה הראשי של העיר, דבר שיאפשר כביכול ליהודים אפשרות מנוס בעת תקיפה.

מאוחר יותר ב1418, כשהרובע הותקף במהלך תהלוכה ביום שישי, הורתה מועצת העיר לסגור את השערים אשר בין הרובע היהודי ושאר חלקי העיר, מותירה את היהודים מסוגרים ומבוצרים. ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1442 צו חדש יורה כי אל ליהודים להתיישב ברחוב סאנט לורנס (Sant Llorenç), הוא רחוב פורסה (Força) של ימינו, מכיוון ששטח זה אינו עוד חלק מהרובע היהודי ותושביו היהודים חייבים לעקור.

הצו הראשון של 1418 הצר את דרכם של היהודים.


אתה צריך מדריך מקצועי לביקור שלך בקאל של גירונה?


בהיות בית הכנסת הראשי של הקהילה ממוקם ברחוב פורקה, נותר הוא שומם בלא יהודים גרים סביבו ובלא רשות ליהודים לצאת אליו, מאותם שערים שהקיפו את הרובע שכעת, נדמה יותר ויותר ככלא. בלחצם של היהודים שנותרו ללא בית תפילה, קיבלו שלושה יהודים בשנת 1434 אישור מיוחד לבנות בית כנסת ברחוב אסטרוק אבינאי, באחת מחצרות הרובע, מה שלימים נהיה בית הכנסת השלישי של הקהילה. אולם, בית הכנסת היה בשימוש רק עד לשנת 1492, כשתחת כנפותיו התקיימו להם מקווה, בית מדרש לתלמוד, בית חולים ואף בית ספר לנשים.

מועצת העיר הגבירה מאמציה באופן שבו פיקחה על היחסים שבין הנוצרים, היהודים ואלו שהמירו את דתם. וכך, ב19 לאפריל 1444 התפרסם צו שאסר על נוצרים למכור או להשכיר ליהודים בתים מחוץ לרובע היהודי והטיל על יהודים שעודם החזיקו בנכסים שכאלו ובמיוחד אלו ששכנו על רחוב סנט לורנס (Sant Llorenç), אשר היום הוא רחוב פורסה (Força) אשר נמצא מחוץ לגבולות הקאל, להעניקם במתנה לנוצרים תושבי העיר. כל היהודים שגרו בקאל נאלצו לסגור את דלתותיהם וחלונותיהם המובילים לרחוב נט לורנס (Sant Llorenç) תוך 15 יום.

Marca de una mezuzah en el Call de Girona

סימני מזוזות בקאל של גירונה

המצב בתוך ומחוץ לקאל הוסיף והתדרדר. מכתב משנת 1449 מהרשויות העירוניות למלכה מריה חושף את העוני ששרר על יהודי העיר גירונה, שמנו באותה העת פחות מ125 נפשות. 
בשנת 1456 מועצת העיר הביאה לידיעת המלך כי על פי פעולתו של בישוף העיר ובקשתו של האנקוויזיטור פדרו קונדה (Pedro Conde), יש לאסור על התיישבותם של יהודים מחוץ לרובע היהודי ולעשות את כל הצעדים על מנת להרחיק את היהודים מהבתים שפונים לרחוב של סנט לורנס (Sant Llorenç) , הוראה זו מצביעה על כך שתקנת חבר המושבעים משנת 1,444 כנראה ולא יושמה במלואה עד אותה עת.

מעניין לגלות כי למרות כל התקנות שהוזכרו והשאיפה הכללית להצרת צעדיהם של היהודים בגירונה, נותרו בידיהם מספר נכסים אשר היו מחוץ לחומה, כדוגמת חצרו של בית הכנסת “השני” שעדיין היו שייכים לקהילה היהודית. הוכחה לכך, היא שב 20 למאי 1461 יהודי בשם אסטרוק זבארה מכר לקתדרלה את הזכות להוביל מים דרך גינת בית שהיה ברשותו והיה ממוקם ברחוב ארדיאקה (Ardiac) .


היכן אני יכול למצוא מידע נוסף על הקאל של גירונה?


אולם, ב30 לאפריל, 1492 קיבלו ראשי הקהילה היהודית צו מלכותי שנכתב ב31 במרץ בגרנדה, לפיו אותם יהודים שלא המירו את דתם לנצרות, מגורשים מהעיר ועליהם לעוזבה עד ל1 לאוגוסט. כך, הוצאה הודעה רשמית ליהודים כי בטרם עזיבתם את העיר, הם יכולים למכור לנוצרים את הרכוש שעוד נותר ברשותם. להוציא זהב וכסף, שעליו להימסר לשלטונות. יהודי העיר נאלו למכור מטלטליהם בחופזה נטולת האפשרות למקח, כששלושה חודשים בלבד נותרו להם לשוב ולנדוד, עייפים משנות הרדיפה.

אותם נכסי דלא ניידי שמכרו היהודים בטרם עוזבם את העיר, נמכרו במחירים צנועים ברובם, בהיעדר האפשרות למוכרם בעיתוי מאוחר יותר. כך, בתים של נכבדי הקהילה, יפים ורחבי ידיים, נמכרו בפרוטות:
משפחת אבינאי ( Avinai), מנכבדי הקהילה, מכרה את ביתה שהיה צמוד לבית הכנסת השלישי. בית, שנחשב כיוצא דופן ביופיו אף לאותה תקופה ונמכר עבור 60 פאונד בלבד למיגל אסקולה ( Miquel Escolà). באותו יום, ג’וזף פיארה ( Jucef Piera) מכר גם הוא את בית משפחתו שהיה סמוך לקתדרלה, במחיר של 15 פאונד לאנטוניו באלדומר ( Antonio Baldomar). 
מסמך אחר, מתאר כיצד בית שהיה סמוך לבית הכנסת המרכזי, נמכר עבור 10 פאונד ולא יותר.

ב12 ליולי נמכר ברובע נכס לפרה גראו ( Pere Grau) בית ישן ששימש כניראה כבית כנסת או בית ספר. 
ב9 ליולי באותה השנה, נמכרו שלושה בתים מחוברים שהיוו את בית הכנסת, המקווה ובית הנשים של הקהילה היהודית בעיר. המסמך מתאר כיצד רכש אותם כומר מקומי בשם ג’ורדי רפאט ( Jordi Rafart) עבור פחות מאשר חצי שוויים. 
לבסוף, ב29 ליולי, רגע לפני נטישתם את העיר, היהודי בונהסרוק בנוויסט ( Bonastruc Benvevist) מכר את ביתו ברחוב סנט לורנס (Sant Llorenç) לג’ואן סרה ( Joan Serra) אשר שילם לו כ30 פאונד. 
רבים מהיהודים מכרו את רכושם בהתנייה כי ישובו ויפדו אותו מחדש כעבור שנה. אך, היהודים מעולם לא שבו לגירונה.

ובשנת 1942 נמחקו מעל אדמת גירונה צעדיהם של יהודי העיר ואיתם, מורשת תרבות והסטוריה. אך למרות נסיונה של האינקוויזיציה הספרדית למחוק אלו כליל, המורשת היהודית עודנה פועמת בעיר וברחובותיה של הקאל. אף בימינו אנו, יותר מחמש מאות שנה לאחר המאורעות, רחובות הרובע היהודי חיים וזכר הקהילה שחיה בגירונה יותר משבע מאות שנים, עוד נשמה באפו. מסמכים מהמאות ה14 עד למאה ה18, מאשרים אף כי הרחובות עוד נותרו בשמם “רחובות היהודים” ובית הכנסת על צביונו וקדושתו, נשמר.

RDJ_GIRONA_05


מהו הזמן הטוב ביותר לבקר בקאל של גירונה?

מה עוד אני יכול לעשות בגירונה?

מהו “ספרד קארד” ואיך אתה יכול לקבל?



‪

ההסטוריה של גירונה

ייסודה של העיר היה על ידי הרומאים. בין השנים 75 ו76 לספירה, הם הקימו מעוז מבוצר עם ויה אוגוסטה שנקרה גרונדה (Gerunda). בשנת 409 לפני הספירה, הוויזיגותים נכנסו לרומא, מקדמים את הנצרות שהחלה בימי באימפריה הרומית. כל זאת מתועד במסמכי מועצת העיר משנת 517.



בשנת 711 לספירה הוחלף השלטון בעיר ועבר מידיהם של הויזיגותים, לידיהם של הערבים. בשנת 758 הפראנקים כבשו את גירונה והעניקו למחוז את שמו זה, גרעין ראשוני לתרבות הספרדית.

בשנת 878, העיר ניתנה ליוילפרד “השעיר”( Wilfredo el Velloso) , הוא הרוזן אורג’ל סרדניה שמאוחר יותר הצטרף להתאחדות הקטאלנית הגדולה יחד עם העיר ברצלונה, שלימים מיסדה את ה”בית של ברצלונה” – מלכי העתיד של אראגון.

כמרכז יהודי חשוב, נהפכה גירונה לאחד המרכזים הקטאלניים האורבאניים הפעילים ביותר, גדלה ומתעצמת לכמעט 8000 תושבים במאה ה15.

שיעור תושבים שהיה שני רק לברצלונה ופרפיניאן. חשיבות שיעור האוכלוסיה אף מתעצמת, בהתייחס לסידרת המשברים שפקדו את העיר, כמו המגיפה השחורה ב1348 שהותירה כ1000 חללים.

 ולמרות אסונות כמגיפות, מזיקים ושטפונות, העיר שגשגה. עם זאת, מיקומה הסמוך של גירונה לצרפת הפך את העיר לרגישה לסכסוכים התכופים בין שתי המדינות. כך, סבלו ערים רבות בשנים 1684 ו1694 מקירבה זו ואף, בתקופה מאוחרת יותר – במהלך פלישת נפוליאון בשנת 1808 ו1809. 
אבל אלו, לא היו האירועים היחידים.

גירונה סבלה גם מפגיעות מלחמה במספר הזדמנויות, כולל בתקופת מרד הקוצרים בשנת 1640, שהסתערו בה לגיונותיו של המלך פיליפ החמישי (1711) ובזמן המהפכה הצרפתית.

 הרפורמה המנהלית של 1833 הפכה את גירונה לבירת הפרובינציה. משנת 1840 פגשה ג’ירונה במהפכה תעשייתית: העיר התנסתה בפריחה והתושבים החלו להראות סימני התאוששות ושגשוג, עד לכך שבראשית המאה ה20, גירונה מנתה 20 אלף נפשות.


כמו רובה של ספרד, סבלה ג’ירונה מהשפעותיה ההרסניות של מלחמת האזרחים ותחת הרס זה וההרס שנוצר משטפונות 1940 ו1943, קרסה הכלכלה המקומית. התאוששות איטית החלה בשנות ה50 של המאה ה20, כתוצאה מהגירתם של תושבי הכפרים לעיר, תרים אחר הזדמנויות וחיים עירוניים. לג’ירונה מורשת הסטורית ואמנותית נרחבת.

שרידי העיר הרומית עודם משומרים בקרבת מגדלי ג’ירונלה ( Gironella). ומרחצאות ערביים נשתמרו מהמאות ה12-13. ואל לנו לשכוח את הקתדרלה, שמלבד היותה מבנה מרשים ורחב הקף, הנה בנויה על שרידי באסיליקה רומית עתיקה בין המאות ה14 וה17 . האדריכלות הרומנסקית הותירה גם היא דוגמאות ארכיטקטוניות מופלאות בגירונה, כשבראשן ארמון אפיסקופל (Palacio Episcopal), המנזר של סן פדרו גליגנס ( San Pedro Galligans ) מהמאה ה12, והכנסיות של סאן ניקולס ( San Nicolás) וסאנט פליאו (Sant Feliu).

המנזר הגותי של סנט דומנק, אשר נבנה ב1253 ראוי להיות מוזכר גם הוא ולו בשם חומותיו אשר נבנו על ידי פדרו השישי, שליט אראגון, בשנת 1362.